היופי ניתק את עצמו /
הכרתי את גילי פתיר במשרדי המערכת של עיתון "חדשות".
גילי היתה סטודנטית ללימודי המזרח התיכון, ובלילות עבדה לפרנסתה בפיתוח סרטים במעבדה של העיתון.
בשנת 1992 פגשתי את גילי אחרי העדרות ארוכה שלה מהעבודה. היא הזמינה את עצמה אלי לסטודיו לשיחה. "חליתי בסרטן” היא אמרה, ללא הקדמה מיותרת, “ עברתי ניתוח מאוד קשה, עכשיו אני בסדר" אמרה "ואני רוצה שתצלמי אותי מעכשיו ועד הסוף.”
"אני רוצה שתתעדי את מה שקורה לי, את השינויים שהגוף שלי עובר. אני אזמין את עצמי לסטודיו, ומתי שיהיה לי קשה, תבואי את אלי.”
"אני מבקשת שתפרסמי את הצילומים האלה לאחר מותי. חשוב לי שאנשים ידעו איך המחלה הזאת נראית ואיך אפשר למרות הכל, לחיות אתה."
עוד באותו היום צילמתי את סדרת התמונות הראשונה של גילי.
מאז, ובמשך חמש השנים שבאו , גילי הגיעה אלי לצילומים בכל עת שהרגישה צורך בכך. היו ימים שקראה לי לבוא לצלם אותה בבית החולים, ופעמים שקראה לי לביתה.
גילי היתה מודעת היטב לפוטוגניות של הצלקות והסימנים שהותיר כל ניתוח בגופה.
היא היתה מתקשרת ואומרת: “ אנחנו חייבות להיפגש, יש לי צלקת חדשה מדהימה". או "בואי נצטלם, אני קרחת לגמרי."
לאחר מספר שנים, עם התגברות המחלה, גילי הסתגרה בביתה ובמשך תקופה ארוכה סירבה לראות איש פרט לבני משפחתה. בדיעבד התברר שהניתוח האחרון היה קשה מאוד, והגוף לא הצליח להתאושש ממנו.
באותה תקופת הסתגרות, גילי תכננה את הפרדה מהחיים. היה לה חשוב לעשות את זה בדרכה.
היא הזמינה את חבריה ואוהביה, מהארץ ומחוצה לה, לטקס פרידה שנמשך שבועיים.
היא שכבה במיטה בחדרה וקיבלה את האורחים אחד אחד. חיבקה ונישקה, נתנה הוראות, חילקה ירושות והזמינה מזון משובח. היא נהנתה מכל ביס למרות שהגוף כבר לא היה מסוגל לעכל.
היה במסע הפרידה הזה סוג של התרוממות רוח.
לפני שנפרדה מאהוביה, גילי קראה לי ובקשה שלא אשכח את הפרוייקט שלנו.
כדי לא להשאיר קצוות פתוחים, וכדי לתת משנה תוקף להסכם ביננו, היא בקשה מהוריה, דן ויעל, להיכנס לחדר. במעמד שלושת הצדדים גילי פתיר הכתיבה לאביה חוזה שבו היא מסכמת ומחייבת את הנוכחים לממש את רצונה לאחר מותה.
התצלום האחרון צולם על פי בקשתה ב20.6.1996 זמן קצר לאחר פטירתה.
תערוכה זו היא צוואתה של גילי פתיר.
התערוכה 'היופי ניתק את עצמו' הוצגה ב 2001 במוזיאון רמת גן
