פורטרט ישראלי /
רוב שנות ילדותי והתבגרותי עברו בחוגים לאומנות. ציור היה המקצוע המועדף עלי. למדתי בחוגים לנוער במוזיאון תל אביב. המשכתי כתלמידת חוץ במכון אבני , וכשבגרתי הצטרפתי כתלמידה מן המניין למדרשה לאומנות ברמת השרון. שם לקחתי קורס ראשון בצילום ושם גם הבנתי שזהו המדיום שלי.
בשנה האחרונה ללימודי במדרשה הצטרפתי כאסיסטנטית לצוות הצילום של המגזין "מוניטין" .
בהתחלה כעובדת מעבדה ביום וכצלמת מסיבות בלילה, עם הזמן קבלתי משימות יותר מורכבות.
ב1983 הצטרפתי אל צוות ההקמה של עתון "חדשות" מקבוצת "הארץ". צילמתי מכל הבא ליד. צילומי שטח, ארועים פליליים ,תצוגות אופנה , הפגנות סוערות ומשחקי כדורגל. כל אלה היוו עבורי כרטיס כניסה אל הדבר האמיתי – צילומי פורטרטים למוסף של יום שישי.
עם הזמן צימצמתי את פעילותי כצלמת שטח והתמקדתי בעיקר בצילום המבויים , המטופל.
מ1995 אני צלמת עצמאית (freelance) במערכת "7 ימים " עיתון סוף השבוע של "ידיעות אחרונות".
כשאני נדרשת מפעם לפעם להגדיר את העיסוק המקצועי שלי אני בוחרת בהגדרה הלקונית צלמת .
אבל אם יש לשואל קצת זמן , אני מרחיבה את ההגדרה.
אני באה מעולם האומנות . מהציור. אני רואה את עצמי יותר ויותר מציירת בעזרת המצלמה מאשר לוכדת את הרגע.
אינני מגדירה את עצמי צלמת עיתונות למרות הפלטפורמה שבה אני מציגה , משום שהתמונה שאני מגישה בסופו של יום היא פרי תכנון מוקדם , איסוף , בניה , ועיבוד. יש מעט מאוד מקום למקריות בעבודה שלי.
בתחילת דרכי כצלמת עיתונות צעירה , יצאתי לשטח לצלם ארוע , בלי לדעת אילו חומרים אביא למערכת . היום , גם אם בחרתי לצלם את מאן דהוא בשטח ולא בסטודיו , יהיה זה מקום שבחרתי סרקתי והכנתי בקפידה , כדי להבטיח מינימום הפתעות ושינויים .
היתרון הגדול בצילום פורטרטים לעיתון על פני כל צילום מוזמן אחר, הוא שהאינטראקציה היא ישירה בין הצלם למצולם.
אין מתווכים בדרך. לא מנהל קמפיין , לא תקציבאי, לא רעיונאי ולא ארט דיירקטור. הצלם הוא כל אלה יחד. אני מקבלת מהמערכת שם , מספר טלפון ותאריך הגשה (deadline) ועם הנתונים האלו יוצאת לדרך .
התמונה הסופית היא תוצאה של המפגש בין הרעיון שלי לבין הנכונות של המצולם לשיתוף פעולה .
ו-כן, המפגש הזה חייב למצות עצמו בלוח זמנים מאוד קצר.
כשמצלמים אנשים ידועים , מתעסקים למעשה בתדמיות . לא באנשים פרטיים.
במקרים רבים התדמית היא פרי עבודה של אנשי מקצוע מיומנים שבנו אותה לאורך זמן. התדמית היא סוג של חומה שמסייעת לשווק את אותו פוליטיקאי, זמר, או שחקן. הנסיון שלי בצילום ,יהיה לפצח או לפחות לסדוק את הדימוי הזה על ידי שימוש באותם כלים עצמם . לפעמים על ידי מתיחה של הדימוי עד לקצה האבסורדי ,לפעמים על ידי הצעה לקריאה מחודשת, אחרת, של אותה דמות.
