תמונה אימפרסיוניסטית /
ורדי כהנא - נציגת חבר השופטים, עדות מקומית 10

גיבור  הסרט Blow-up (יצרים) של אנטוניוני, משנת 1966 הוא צלם סטילס שמגלה  במהלך עבודתו בחדר החושך, עדות  להתרחשות פלילית שנקלטה במצלמתו באקראי, בשולי הפריים שצילם בפארק. בנסיונו להבין מה קרה בין השיחים המרוחקים,  הוא מגדיל את ההדפס, מצלמו ומגדילו שוב ושוב. אך ככל שהוא מתקרב אל המציאות, כך היא מתרחקת ממנו. הדימוי המוגדל מאבד את צורתו והופך מופשט. הסרט שעוסק באמנות הצילום ובשאלת ייצוג המציאות, משתמש כמובן בכלים הטכניים הנכונים לתקופתו. הצילום ידני, הנגטיב שחור-לבן. צילום קלאסי. היום, כל דיווח חדשותי על דקירה בפתח מועדון לילה, מזכיר את הסרט של אנטוניוני. תיעוד הארוע הוא צילום סטילס מטושטש וחסר צבע שהוגדל מקטע וידאו של מצלמת אבטחה. הדימויים הללו, שאנו מורגלים בצפייה בהם בטלויזיה ובעיתון, מחזירים אותנו לימי ראשית תולדות הצילום. הרזולוציה הנמוכה של מצלמות האבטחה מזכירה לעיתים פלטות זכוכית סדוקות של מצלמות עתיקות. המופשט, הלירי, האפור, סוטרים בחוצפה על פניה היפות של תמונת ה"היי דפינישן" הדיגיטלית של המאה העשרים ואחת,  ומתריסים כלפי ערכי אסתטיקה נצחיים.

שני ארועים חדשותיים מרעישים קרו השנה ואת שניהם תיעדו מצלמות ביון ואבטחה: חיסול בכיר ה"חמאס" מחמוד אל  מבחוח בדובאי, והשתלטות חיל הים הישראלי על משט המחאה הטורקי לעזה – המרמרה. הסיפור מדובאי הוצג במדיה כאוסף ערוך של צילומי וידאו ממצלמות אבטחה של בית מלון. אנשים יוצאים ממעלית, אנשים עוברים בדלת מסתובבת, אנשים משוחחים עם פקיד קבלה. ללא תמונה בהירה, קונקרטית, של חיסול מבחוח בחדרו. כל רצף צילומי המסדרונות והאנשים נראה כמו עבודת וידאו-ארט. עבודה סימבולית, רחוקה מהמציאות, אך מרמזת עליה

מכיוון שכוח צה"ל השתלט על ספינת המשט הטורקי 'מאווי מרמרה' בלב ים, בשעת לילה , מבלי שאיפשר גישה ישירה לצלמי עיתונות לתעד את הפעולה, הגיעו התמונות הראשונות לתקשורת מן הפעילים ששהו על הספינה. הם צילמו ושידרו מטלפונים ניידים וממצלמות חובבים. ואז, תוך כדי ההשתלטות, נוצר שקט ויזואלי למספר שעות. הדיווחים ברדיו על מספר ההרוגים בזירה, השתנו ממבזק למבזק. התקשורת העולמית נצמדה לחומרים היחידים שהיו ברשותה,  ושידרה שוב ושוב את התמונות המקוטעות והרועדות  שצילמו הפעילים על הסיפון. אזרחים פצועים מדממים, אלונקה מונפת, יד  נועצת סכין בגבו של חייל, אשה צורחת. האינטרנט הפיץ את התמונות כהרף עין. שעות עברו עד שצה"ל פירסם את הצילומים שלו מן הארוע. זה היה מאוחר מדי. דעת הקהל העולמית היתה כבר מקובעת. ההתנהלות התקשורתית של הצבא, שיקפה חוסר הבנה בסיסי לעידן שבו כל אייפון מזדמן  במוקד התרחשות, הוא סוכנות ידיעות בין לאומית.

ובכל זאת, מספר דימויים נחקקו מאותו ארוע. באחד, לוחם שייטת מושלך על ידי פעילים מהסיפון העליון, ובתמונה אחרת, קבוצת אנשים משולהבת חובטת נמרצות בעזרת מוטות במישהו (לוחם שייטת נוסף) ששוכב למרגלותם. התמונות שצולמו על ידי חיל הים, דרך מכשיר לראיית לילה,  נקלטו בשחור לבן נגטיבי. השמיים לבנים , הדמויות שחורות. עדות הפוכה. רק בעזרת סימנים גרפיים, חיצים ועיגולים, אפשר היה לגרום לדימוי כמעט מופשט לייצג  מציאות .

 אוריאל סיני, צלם קרבות מנוסה, הוצב על ספינה אחרת של חיל הים. מרוחק כשני ק"מ מהזירה וכפוף להגבלות דובר צה"ל. הוא צילם בעדשה ארוכה, מקרבת, מגדילה אך לא מפענחת. הסדרה של סיני שזיכתה אותו במקום הראשון בקטגורית חדשות, מנציחה ומחדדת את חוסר הבהירות שאפיין את המבצע, ומציירת את ההתרחשות בלב ים כמו תמונה אימפרסיוניסטית.

גלילה לראש העמוד
דלג לתוכן
Share vardi@vardikahana.com