על דויד רובינגר /
ורדי כהנא / המוסף לשבת-ידיעות אחרונות

אני צלם. לא אמן ! אמר דויד רובינגר כשביקשתי להציג את עבודותיו בתערוכה קבוצתית בפסטיבל הצילום לפני מספר שנים. משפט הפתיחה הזה שלו היה סוג של מנטרה והוא חזר עליו לאורך השנים בכל פעם שהתראיין לטלויזיה, כשזכה בפרס או כשדיבר בפאנל מומחים לסוגיות בנושא צילום עכשווי.

רובינגר התכוון שהוא פועל של צילום – פרולטר. לא איש הגות אלא איש צווארון כחול שיוצא לעבוד בזירת התרחשות, במטרה להביא אמת כלשהי, ללכוד במצלמתו את ההתרחשות באופן מיוחד.

רובינגר עטור הפרסים, היה לא רק צלם מופלא ומוערך אלא גם איש הגון וצנוע שידע לתרץ כל פריים מיוחד בהסבר פרוזאי. את התמונה האיקונית – הצנחנים בכותל – זיהתה לטענתו, אישתו. רובינגר הימר על תמונת הרב גורן תוקע בשופר בכותל, ואנני אשתו, הביטה בקונטקט, הצביעה על צילום שלושת הצנחנים -וכל השאר הפך היסטוריה תרתי משמע . התמונה זכתה לתפוצה כל כך רחבה ופורסמה בכל העולם ולא תמיד ברשות. לימים, כשזכה בפרס ישראל אמר שבזכות ה״גנבות״ הללו בפירסום התמונה ההיא, הוא זכה בפרס.

או למשל התמונה החד-פעמית בה נראה רוה״מ מנחם בגין רוכן לעזור לעליזה אשתו לנעול את נעליה במטוס. בכל פעם שנשאל על נסיבות הצילום אמר דויד, התמזל מזלי לעבוד בעיתון עשיר (טיים) שהעורך שלו מצא לנכון להטיס אותי במחלקה ראשונה… ז״א, במקום להתבשם בההשג העיתונאי חשוב היה לו לציין שאם הקולגות שלו היו מקבלים את אותה הזדמנות, הם היו זוכים בפריים דומה.

ואכן, רובינגר זכה לצלם בתקופה שבה מזנון הכנסת היה פתוח לצלמים , ולראשי המדינה לא היו מעגלי אבטחה הדוקים כמו היום. אבל היו אלה גם התכונות המיוחדות לו לדויד, היושרה ומזגו הנעים, שהכניסו אותו למקומות שהיו סגורים לאחרים. למכונית של סאדאת ובגין בקהיר, כשחבורת צלמים מתוסכלת נשארת מאחור, למסוק הרמטכל בגיחה ספונטנית באמצע מערכה, או למטבח של לאה ויצחק רבין בצילום ארוחת הבוקר המפורסמת.

עם כל זאת רובינגר לא היה רק נציג העולם הישן והצילום האנלוגי. הוא היה חלוץ שהבין את גודל המהפכה הדיגיטלית בזמן אמיתי, והפנים את ההשפעה הערכית והמעשית הכרוכה בחדשנות ובקידמה. במובן בזה הוא היה צעיר בהרבה מרוב חבריו למקצוע ושלט בכל תוכנה ואפליקציה למיון ועריכת תמונות.

צלמי העיתונות הגדולים היו לסוכני ה״אמת״ שתיווכו את ההתרחשות משדה הקרב, מסערה בים, מועידת שלום – לעיתון שבמטבח. כך קרה שהבזק שהקפיא רגע באירוע, הפך לדימוי איקוני, מייצג של היסטוריה, מעצב זיכרון.

כשרובינגר אמר , אני לא אמן הוא התכוון לומר אני לא ממציא מציאות. אני לא מייצר דימויים יש מאין, אלא מנסה ללכוד את הדימויים שכבר קיימים בעולם.

ההיסטוריה האנושית היא אוסף של כתבים עדויות וצילומים. בזיכרון  האישי והקולקטיבי של כל אחד מאיתנו יש תמונות והבזקים. יום ראשון בבית הספר, מחנה של התנועה, מסיבת יום הולדת – בר מצווה- נישואים…נסו לומר לעצמכם את רצף המילים ״מלחמת ששת הימים״ מבלי לראות בברור את תמונת הצנחנים בכותל.

דויד רובינגר ייזכר כמייצג ההיסטוריה וכאחד ממעצבי הזיכרון הקולקטיבי של תושבי הארץ הזאת.

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן
Share vardi@vardikahana.com