משפחה אחת /
זה סיפורה של משפחה אחת, זהו הנרטיב הישראלי-יהודי כולו במשפחה אחת. זו המשפחה שלי.
לשאלה הגדולה, מהו "להיות ישראלי", מספקות התמונות של משפחתי קלידוסקופ של תשובות.
נקודת המוצא לתערוכה היא תמונת אמי רבקה ושתי אחיותיה, לאה ואסתר. על אמות ידיהן השמאליות צרובים, מספרים עוקבים :
7760-A 7761-A 7762-A. כך, בסדר הזה הן עמדו באביב 1944 בתור לקעקוע באושוויץ. אז , לא ידעו אם יחיו את , המחר. היום , שלושתן חיות בישראל, סבתות ל50 נכדים וליותר מ60 נינים – מספר שממשיך לגדול.
אמי, רבקה כהנא, לבית גרינוולד, עלתה מצ'כוסלובקיה ב-1947. הוריה ושניים משבעת אחיה, ניספו במחנה ההשמדה. הניצולים מהמשפחה עלו לישראל. אבי, אהרון כהנא, ברח מאירופה שלפני המלחמה, ב-1939 ועלה מצ'כוסלובקיה ארצה. הוריו ושלושה מתוך אחד-עשר אחיו – ניספו גם הם באושוויץ, חלק מהניצולים עלו לישראל וחלקם יצאו לאמריקה.
הלכידות המשפחתית הייתה בעיני הורי ואחיהם – ערך מקודש. ערך עליון, מעל כל חילוקי דיעות בגין תפיסת עולם, אידיאולוגיות או דת. הקשר המשפחתי היה הדוק וספוג תחושות של צורך הישרדותי. קשר, שנבע באופן טבעי, מהצורך לקיים שבועה שבני הדור נשבעו זה לזה – להיפגש אחרי המלחמה ולהקים את ביתם, שוב, קרובים זה לזה. כולם הגיעו לישראל חסרי-כל וכולם סייעו לכולם. העולים ראשונה, קלטו את הבאים אחריהם. בכל הזדמנות, חזרו אמי ואחיותיה באוזנינו על סיפוריהן, כיצד הצילו זו את זו במהלך שהותן באושוויץ. קשר החיים והמוות הזה המשיך להתקיים ביניהן גם לאחר שעלו לארץ. אנחנו, הילדים, שספגנו את רוח הברית הזאת, היינו מבלים חופשות ארוכות ביחד, בהן התארחנו אצל בני דודינו ודודותינו בירושלים, בקיבוץ כפר מסריק בבני ברק ובמעוז אביב, ואירחנו בדירתנו הקטנה, בתל אביב, בצפיפות גמורה, בני דודים רבים, ברוח אותה משימה קיומית, שהונחלה לנו ע"י ההורים.
התחלתי לצלם את אמי עוד בתקופת לימודי במדרשה לאמנות ברמת השרון. עם השנים, הרחבתי את מלאכת התיעוד והמשכתי לצלם גם את משפחתי המורחבת: דודים, דודות, בני דודים וצאצאיהם. ארבעה דורות.
ככל שהתקדמתי במהלך התיעוד, התחדדה הבחנתי, בייצוגיות של משפחתי את ההוייה הישראלית. תיעוד קרובי לקח אותי לנסיעות ממושכות, לאורכה ולרוחבה של הארץ ואף מחוצה לה. חציתי גבולות אידיאולוגיים ונפשיים. נעתי בין קיבוצי השומר הצעיר בצפון, להתנחלויות ביהודה ושומרון. בין סוסיא שבדרום הר חברון – לסביון, בין ירושלים לתל אביב, בין בני-ברק לקופנהגן בין פתח תקוה לקיסריה. מסעי עבר מה"שמאל" ל"ימין", ממחוזות חרדים קיצוניים לבתי אתאיסטים ואפיקורוסים גמורים. העמקת התיעוד, חדדה בי את הראייה, מהצד לפעמים, של רצף הניגודים הנדיר בתוך המשפחה: בת דודתי, אטה, שבנתה ביתה, עם בעלה יוסף ועשרת ילדיהם, בשכונת אברהם אבינו בחברון – מול צבי, אחי, שחי בשכונת נוה-אמירים,ב הרצליה, עם אשתו, אירית, ושני ילדיהם. או למשל, דודי, משה כהנא, חלוץ סוציאליסטי, עובד אדמה, ממקימי קיבוץ כפר מסריק, לעומת ילדי אחיו, אליעזר כהנא, תלמידי ישיבה בבני-ברק שתורתם אומנותם. הקשר ביני לבין בני דודי לא רק שכבר אינו צורך קיומי-הישרדותי, כפי שהיה להורי הקשר עם אחיהם, אלא אף מכיל פער, שהוא לעתים קרע, תהום אידיאולוגית שמשתרעת בין פלגי המשפחה השונים: אמי , רבקה כהנא, הדתייה, חיה בתל אביב, ילדיה החילוניים חיים ברמת השרון, הרצליה ויהוד; לאה, אחותה של רבקה, חיה בפתח תקוה ,בנותיה מתגוררות בירושלים בפתח-תקוה ובקיסריה. אסתר, האחות השלישית, חיה בירושלים וילדיה היו ממקימי ההתנחלויות מעלה מכמש ,סוסיא ואפרת.
האם מתקיים קשר מנטאלי, רגשי, בין הילדים שמשחקים ברחובות השוק הריק מאדם בחברון, לבין הילדים שגולשים על גלגיליות ברחובות הרצליה – מלבד העובדה שהסבא והסבתא שלהם אחים? היש קשר בין הילדים שיושבים בסוכה בבני-ברק לבין הילדים שמנתרים על טרמפולינה בגינת בית בקופנהגן? מה הקשר בין תמונת בת דודתי דינה, העומדת על יד קבר יעקב אביה, לבין תמונת רבקה, בתה של בת דודתי אטה, הניצבת ליד הגלעד לזכר אחיה אלעזר? אביה של דינה נורה ונהרג בידי צלף סורי, במהלך מלחמת העצמאות, כשעמד בעמדת הגנה על קיבוץ להבות הבשן. אחיה של רבקה נורה ונהרג בידי מחבל פלשתיני בפיגוע ירי על כביש חברון-חוות מעון. האם אפשר למצוא דמיון בין דודי משה הנטוע בשדות הקיבוץ שאותו הקים , לבין יזהר, בנה של בת דודתי, הניצב עם אלה אשתו,מול המרחבים המוריקים של מעלה מכמש. האם זהו קשר של ניגודים ושל קרעים משפחתיים – או קשר משלים על רצף היסטורי ותרבותי? האם נכון בכלל לחפש קשר כלשהו או שמא הדחף לחיפוש הזה הוא למעשה , שריד של הצורך של הדור הקודם, לשמר בכל מחיר את המשפחתיות כמקור של כוח הישרדות.
בילדותי, גרנו בתל אביב, קרובים מאוד לשפת הים. בילינו חופשות קיץ ארוכות עם בני הדודים במשחקי ילדות על החול החם. אותם בני דודים, חיים היום בהתנחלות סוסיא, בלב חברון, באפרת או במעלה מכמש. בני הדודים, שביני לבינם פעורה תהום פוליטית ודתית. היום, כשאנחנו בעצמנו כבר הורים, הצורך בקרבה המשפחתית המורחבת התקהה. אין לי ספק, שבדור הבא ימשיך הקשר לאבד את המעט שנשאר מברית ההורים שנכחה בימי ילדותי. האם הפער האידיאולוגי מרחיק בינינו ומבטל כל סיכוי לאיזשהו מכנה משותף? כנראה שכן. נתראה בשמחות ולא עלינו, בלוויות. אין דבק משפחתי אחר. זהו סיפורה של משפחה אחת.
