סוכני האמת ומעצבי הזיכרון /
ורדי כהנא - אוצרת ׳זיכרון צילומי׳ פסטיבל הצילום 2014

   בעולם הישן, צלמים היו מדענים, גילדה של מומחים יודעי סוד. הקסם והמסתורין שנקשרו בפעולת המצלמה הוסיפו לה בטעות תכונה נשגבת של אובייקטיביות מוחלטת, מנציחת אמת.

   לאורך המאה העשרים היו צלמי התיעוד והעיתונות לסוכנים של אותה "אמת”, מתווכים אותה משדה ההתרחשות או משדה הקרב, לעיתון שבמטבח ולטלוויזיה שבסלון. כך קרה שהבזק שהקפיא רגע באירוע יכול היה לההפך לדימוי איקוני, מייצג היסטוריה, מעצב זיכרון.

   במקביל, בשדה האמנות, יצרו צלמים דימויים חדשים וחדשניים במדיום הצעיר והמתפתח. הם מעולם לא חיפשו "אמת" ולא היו מחויבים אליה. יותר מכך, נדמה שהצילום שבמרחב האמנות נטה לעיסוק במציאות באמצעות הבדיה . מימי הדאדא והסוראליזם בתחילת המאה העשרים ועד להתפתחות ה"מדיה החדשה" בסופה של אותה מאה. צלמי האמנות מרבים לעסוק במדיום עצמו. למתוח את גבולות הטכניקה ולבחון מחדש עמדות מסורתיות בשאלות של מציאות ודמיון, אמת ובדיה, ייצוג  וזיכרון.

   במאה העשרים ואחת, הצילום חף מכל הילה של מומחיות. המדיום נפרץ והידע המקצועי נפוץ לכל עבר. היכנס לאתר, הורד את התוכנה, למד עצמך את הסוד. תם עידן "סוכני האמת”. המרחב האישי והציבורי רווי בדימויים בדויים ומעובדים, המציפים את התודעה ברעש מתמיד. הדימויים המעובדים מייתרים כל ניסיון לעשות סדר הירארכי, לייצר מדרג של איכות וחשיבות, לברור בין מקצוענות לתחביב, בין נסיון לשקף מציאות לבין מציאות מדומה, בין חלום לזיכרון.

 המצלמה הפכה פשוטה לתפעול ומובנת לכל דרדק. היא חפץ הצמוד לגוף, מוטמעת בטלפון נייד, תחובה בכיס, כמו צרור מפתחות, כמו כסף קטן, וכמוהו היא הפכה למוצר אגבי. בתקופה העכשווית נולדה המבוכה וגדל הספק, איש אינו מחפש עוד אמת אובייקטיבית. להיפך, לכל אחד יש את המצלמה שלו ואת "האמת שלו".

 הזיכרון הצילומי הוא רשת סבוכה של אסוציאציות אישיות וחוטי מחשבה מובנים. בתערוכה ננסה לפרוש את הרשת ולסמן בה מספר נתיבים.  מקבילים ומצטלבים.

נתיב אחד הוא הצילום האיקוני. אותו הבזק, שמקפיא רגע, וצורב אותו בתודעה הקולקטיבית כסמל של ארוע או של תקופה. הצנחנים בכותל של דיויד רובינגר מסמלים לעד את מלחמת ששת הימים, ופרשת קו 300 חקוקה בזיכרון בזכות הדימוי הבודד של אלכס ליבק.

נתיב אחר עוסק בזיכרון האישי, אם בהחפצה של הזיכרון, בסדרת צילומי המטפחות של יגאל שם טוב   או בהנצחת ההעדר, בסדרה "אחרי הכל" של גליה גור זאב.

בנתיב נוסף, בוחנים אמנים את ערך הזיכרון בטיפוח הנרטיב המקומי. בעבודת הוידאו של יעל ברתנא, מוצגת המשמעת הקולקטיבית של העמידה בצפירה, ובאופן אחר מאתגר דור גז  נרטיב זה, עם עדות סבתו על גירושה מיפו ב-1948.

בין הנתיבים משייטים צילומים שעוסקים בזיכרון מדומה, עילית אזולאי, ובשחזור של זיכרון , מאיה זק, בזיכרון של חלום, אנג'ליקה שר, בצלומים למזכרת שנגאלו משכחה, הגר ציגלר, ובתמונות ישנות מהאלבום המשפחתי שצולמו מחדש באתר המקורי, עמית שעל.

      שפע הדימויים הללו ועוד רבים אחרים, האישיים והמשותפים הם רק דוגמאות מייצגות לאגד שמרכיב את התרבות החזותית שלנו.

 

גלילה לראש העמוד
דלג לתוכן
Share vardi@vardikahana.com