העקמת המקסימה של אביב גפן /
רותה קופפר / הארץ-גלריה

"לפעמים התצלומים שלי כל כך מושקעים, שאין כל היגיון בכך שלמחרת יעטפו בהם דגים", אומרת ורדי כהנא, שספר התצלומים שלה "פורטרט ישראלי" רואה כעת אור. "אני בוחרת בקיטש ובפנטסיה המתוקה, כי זה ניגוד מוחלט לחיים", היא אומרת בראיון

"אם זה היה תלוי בי, הייתי מצלמת את כולם בעירום. בגדים מפריעים לי. הם סוג של לכלוך", אומרת הצלמת ורדי כהנא בניסיון להסביר מדוע התמונה הראשונה בספרה "פורטרט ישראלי" – הרואה כעת אור בהוצאת עם עובד-חרגול, ומלווה בתערוכה בבית האמנים בתל אביב – היא תמונת עירום. בתמונה נראה אביב גפן בעירום כמעט מלא, עד קו הערווה. עורכת התצלומים של הספר, פראנס לבה-נדב, סבורה שזהו תצלום שנהפך לאיקונה.

"בעירום של אביב היה ניסיון לאמירה", מסבירה כהנא. "צילמתי את התמונה הזאת ב-1993, כשהקריירה שלו התחילה לפרוח. הלוק האנדרוגיני היה העניין המרכזי. רציתי להפשיט אותו כדי לשים את העניין על השולחן. יש דברים בגוף האדם שמקסימים אותי: יש לו עקמת חריפה בגב, שבגללה מותן אחת עולה למעלה. זה משגע אותי".

גפן שמח לשתף פעולה. "אני מראה למצולמים תצלומי פולארויד", אומרת כהנא, "גם תוך כדי העבודה. אני מאמינה שככה צריך לעבוד. נראה לי לא לעניין לעשות עליהם מניפולציה".

את גפן צילמה לעיתון "חדשות". 10 שנים אחר כך צילמה אותו שוב, הפעם ל"ידיעות אחרונות" – העיתון שבו היא עובדת (כצלמת פרילאנס) מאז 1994, אחרי סגירת "חדשות". כמנהגה, הצמידה את התצלום הישן לחדש. "מובן שב'ידיעות' חתכו את התמונה כך שלא ייראו את שיער הערווה. כבר מזמן לא חותכים לי תצלומים, אבל כאן שמו לי גבול. זה לא תצלום בוטה, אבל אולי זה לא כלכלי לפרסם תמונה כזאת. הכל עניין של מפרסמים. זה היה ההבדל בין 'חדשות' ל'ידיעות'.

אני נורא משעממת

כהנא, בת 47, בעלת מראה נערי, כולל סרבל ג'ינס רפוי ושיער שטני קצר. בהקדמה לספר היא כותבת: "יש פעמים שבהן למרות כל הכוונות וההכנות המוקדמות, החומה לא נסדקת. שום חלון אל המצולם לא נקרע. המצולם מסרב לשתף פעולה ודוחה את כל ההצעות והרעיונות לצילום. במקרה כזה הפורטרט הישיר, בפריים צפוף, אולי משרת את הצורך המיידי של העיתון באילוסטרציה, אבל לא עומד במבחן הזמן, ולכן, בסופו של דבר, לא מצא את מקומו בספר שבידיכם".

אילו הצטלמת, גם את היית מהמצולמים שהיה צריך לסגור אתם על פריים צפוף?

"לגמרי. אני נורא משעממת. קשה לצלם אותי גם כי אני קונטרול-פריק".

כדי להסיר ספק, היא מחדדת: "לפעמים פורטרט צפוף זה כל מה שצריך, למשל הפורטרט הישן של דוד גרוסמן. הוא כל כך מלא עצב".

כהנא עובדת כשלושה ימים על כל תצלום לעיתון. "אני עושה המון הכנות. לפעמים נפגשת עם המצולמים מראש, מפשפשת בארון הבגדים לראות מה מתאים. לפעמים אני עובדת ימים לפני, והצילום לוקח 10 דקות".

שלושה ימי עבודה לצילום אחד הם בוודאי לא הזמן הממוצע של צילום עיתונאי. "אני מתייחסת אל הצילום שלי כאל אמנות ולא כפרנסה. לפעמים הצילום כל כך מושקע שאין כל היגיון בזה שלמחרת יעטפו בו דגים. אבל אני תמיד אומרת שבסוף יהיה ספר או תערוכה. העיתון הוא מבחינתי פלטפורמה. זאת עסקת חבילה שגם העיתון מרוויח ממנה. אני תמיד חושבת על החיים הארוכים של התצלום".

דרך הגב

בסרט תיעודי על הצלמת אנני ליבוביץ, ממקורות ההשראה הבולטים של כהנא, אומר הזמר מיק ג'אגר שהיא מענה את המצולם. "אני לא עובדת בשיטת ההתשה", אומרת כהנא. "אני מאמינה בשיתוף פעולה. כשהמצולמים מגיעים לסטודיו הם יודעים מה הם יעברו".

עם זאת, היא מעידה כי היא מעדיפה לצאת עם המצולמים מהסטודיו, "כדי להפיק יותר פוטנציאל מארבעה קירות. בשביל הצילום של גרוסמן נסעתי לירושלים כדי לדבר אתו ולראות את השכונה שלו. גרוסמן סירב לצילומי חוץ, בא לסטודיו, הסתכל ישר למצלמה ולדעתי זה אחד התצלומים הכי טובים שלי. אם מתייחסים לצילום כאל סוג של מאבק בין מצולם לצלם, גרוסמן ניצח אותי, אבל איזה תצלום גדול יצא מזה".

גם התמונות המופיעות על כריכת הספר צולמו בתקריב. על השער מתנוססת תמונה של השחקנית מילי אביטל. "כשבוחרים מי יהיה על השער, צריך לדאוג שזה לא יהיה מישהו שמזוהה עם ספר משלו, שלא יחשבו שזה ספר של אריק איינשטיין או ריטה. את מילי מזהים רק במבט שני. היא יפה, ואין כאן מניפולציה שהיא תצא יפה. יש לה יופי מיידי". בגב הספר נראה שלא במקרה גבו של אברהם בורג. "כולם מזהים מיד שזה הוא. הכיפה הסרוגה מסתדרת עם הפורטרט הישראלי".

מסביון עד חברון

האתר שלה, vardikahana.com, כולל פרויקט צילומי שבו מופיעים בני משפחתה. אלה יופיעו כתערוכה במוזיאון ישראל ביוני, תחת הכותרת "משפחה אחת". בתמונות נראות בין היתר אמה ושתי דודותיה: שלושתן ניצולות שואה, בנות משפחה הונגרית-צ'כית שנשלחה לאושוויץ, עם מספרים מקועקעים על הזרוע. בני משפחה נוספים המצולמים שם הם תושבי רמת השרון, מתנחלים מחברון, חרדים מבני ברק וקיבוצניקים מכפר מסריק. "זה פרויקט עמוק ורגשי שאני עובדת עליו מ-1992. אין פה שום ביזנס", היא אומרת.

זה אולי יותר פורטרט ישראלי מזה שבספר החדש.

"הפרויקט המשפחתי יוצא את גבולות ישראל. יש קרובי משפחה שצילמתי בקופנהאגן ובהולנד. נכון שזה גם פורטרט ישראלי, אבל ככל שהעמקתי במשפחה שלי הבנתי שאולי יש עוד הרבה כמוה, אבל זו לא משפחה ישראלית טיפוסית. כותרת המשנה של התערוכה יכולה להיות 'מסביון עד חברון'.

"קראתי לספר 'פורטרט ישראלי' כי יש בו תמונות שהוזמנו לעיתונות הישראלית והרבה ישראלים", היא ממשיכה. "זה כמובן לא הפורטרט בה' הידיעה. הוא לא מייצג את החברה הישראלית, אלא את האנשים בשיח התרבותי שלנו. היה גם ויכוח בשאלה 'פורטרט' או 'דיוקן'. אני שונאת את המלה 'דיוקן'. 'פורטרט' טבעי לי, כי אני באה מעולם האמנות".

למעשה, כהנא באה מעולם אחר: היא גדלה בבית דתי אבל מגיל 16 בערך כבר אינה דתייה, כמו גם שני אחיה. היא למדה בבית הספר הממלכתי-דתי צייטלין בתל אביב, "ילדת בני עקיבא", היא אומרת ומסייגת, "צריך לזכור שזאת תל אביב. הורי היו מפד"לניקים שהצביעו לבורג האבא. כשהפריקים של גוש אמונים השתלטו על המפלגה, היתה להם בעיה. ההורים שלי היו בעלי מכולת – אמא ניצולת שואה, אבא פליט. הם היו אנשי עמל, לא היה להם קל עם הרצון שלי להיות ציירת. אבל כיידישע מאמע, אמא שלי ראתה שיש לי כישרון וטיפחה אותו".

את הלימודים במדרשה לאמנות ("לא התקבלתי לבצלאל") לא סיימה מעולם. היא היתה האסיסטנטית הראשונה של הצלם מיכה קירשנר. "לפעמים העבודה הזאת חשובה יותר מלימודים אקדמיים. הרבה פעמים לדעת איך לגרום למצולם להיפתח ולהניע אותו, יותר חשוב מלדעת את ההבדל בין בוקס-לייט למטרייה", היא אומרת.

עיניים עצומות לרווחה

כהנא, הנשואה למפיק דני וסלי ("יצפאן"), היא אם לשני ילדים – גיל ורוני, בני 17 ו-12 – המשמשים לה לעתים מודלים בזמן ההכנות בסטודיו. תמונות הפולארויד של השניים פותחות וסוגרות את הספר. "מרגע שנכנסתי להריון קיבלתי שתי החלטות: החזרתי את הטוסטוס למערכת והפסקתי לעבור את הקו הירוק".

על קיר הסטודיו רחב הידיים שלה, בביתה ברמת השרון, מודבקות בצפיפות תמונות פולארויד של מצולמיה ("זה הטאפט שלי"). בקצה הקיר תלויה התמונה המפורסמת של אמיל גרינצווייג, שצולמה בהפגנה לפני שנרצח. ההחלטות שקיבלה בזמן ההריון הן חלק מתשובתה לשאלה, האם הצילום החדשותי חסר לה. "בזמן הצונאמי השתגעתי שאני לא שם. אבל האם חסר לי להסתובב בשטחים, להיות קצת מיקי (קרצמן) ואלכס (ליבק), החברים שאתם התחלתי את דרכי המקצועית? לא. תמיד ראיתי את עצמי יושבת בסטודיו, מול קאנווס או בין פלאשים ופנסים".

השפעתן של יצירות אמנות קלאסיות ניכרת בתצלומיה. תמונה של ריטה מזכירה דמות מתוך "האביב" של בוטיצ'לי, ואחרת של אביב גפן ואמו, נורית, מצולמת בתנוחת הפייטה. האם הצילום הזה אירוני? "'הפייטה' זה שיא הייסורים עלי אדמות בעולם הנוצרי", היא אומרת. "בכתבה נורית גפן התוודתה שאביב הוא שגידל אותה. אמרתי לעצמי, כל המשפחה הזאת מתבכיינת כמה החיים שלה בזבל. החיים שלהם נהדרים. רציתי להגיד לנורית, 'את רוצה לדעת איך את נשמעת? הנה, קחי את הצילום הזה'. היה נראה לי נכון לבוא עם פגז כזה על נעץ קטן".

בסוף גם המצולמים אהבו את התמונה. "אני לא חושבת שכדי לנצח בצילום, המצולם צריך להרגיש מובס. בגלל זה אולי אנשים מרגישים שאני מייפה את המצולמים".

ההסבר הזה בא כתגובה לטענה שבניגוד לאישיותה האנטי-ממסדית, התצלומים שלה קלאסיים, לא אוונגרדיים, מאששים את הדימוי של המצולם על עצמו ולא בוחלים בקיטש (עיניים עצומות במלוא הפאתוס). למשל, התצלום של שושנה דמארי כקדושה שראשה עטור הילה וידה מונחת על החזה.

"השפה שלי סולידית", היא אומרת. "חשוב להכניס את עצמי לצילום, אבל אני לא הדבר הכי חשוב, המצולם הכי חשוב. אני מנסה לצלם מיתוסים כמו מיתוסים. אני מנסה להקצין את הדימוי שלהם. גם את מוקי צילמתי כמו ישו. אין לי שום בעיה עם קיטש. אני נכנסת לזה במודע. הרבה מהמצולמים חיים דימוי לא אמיתי. החיים שלהם זה ללכת למכולת ולקנות לחמנייה וגבינה. זה לא חיים של קוויאר ושמפניה. לא חיים של סקס, סמים ורוקנרול. אני בוחרת בקיטש ובפנטסיה המתוקה, כי זה ניגוד מוחלט לחיים. התצלום של שושנה דמארי הוא דוגמה מצוינת לפער בין הפנטסיה לחיים, כי אם לא היו עושים לה מגבית, היא לא היתה מקבלת חלקת קבר ראויה. העיניים העצומות, כמו העירום, יוצרות שלמות אסתטית. לא תמיד צריך את המבט החודר.

"פאתוס זה העיסוק שלי. גם לצילום מבוים יש 'רגע מכריע'. הוא נהפך למסמך תיעודי דקה אחרי שהמצולם יוצא מהסטודיו. צילמתי את גילי פתיר (ידידתה שחלתה בסרטן. כהנא תיעדה אותה עד מותה, בסדרה שהוצגה במוזיאון רמת גן), מתוך הבנה שכל צילום יכול להיות האחרון. צילמתי את הורי דקה לפני שאבא שלי נכנס לניתוח ומת בו. זאת ההבנה הכי בסיסית של מהות הצילום – ההנצחה".

אשר לטענה על ייפוי מצולמיה, היא נזכרת בציטוט של אנדי וורהול, ששמעה בהרצאה מפי הצלם הפרובוקטיווי דייוויד לה שאפל: "אם אתה גורם לאנשים להיראות יפים, הם יעשו כל מה שתגיד להם".

 


גלילה לראש העמוד
דלג לתוכן
Share vardi@vardikahana.com