בעניין משפחה אחת /
מאיר שליו

 

לכאורה אתם מתבוננים בצילומים, אבל האמת היא שאתם קוראים רומן. קורות משפחה אחת. נוף אנושי בשחורלבן, שמשתרע על פני ארבעה דורות. לא שחורלבן שמאפיין את נפשן של הדמויות ולא שחורלבן של טוב ורע, אלא השחורהלבן של הצילום הקלאסי, של אלבום משפחתי ובו סבים ואמהות, דודים ואחיות, בנים ונכדות.

וכמו ברומן, גם כאן יש קורא, והקורא עושה מה שקוראים עושים: הוא משלים את החסר שבדמויות. הוא תוהה מה כבר ארע להן לפני ולאן פניהן מועדות אחרכך. ומה היחסים ביניהן, ומה מתרחש ברווחים שבין הצילומים ומחוץ למסגרות. וכיוון שגם הצלמת היא בת המשפחה, אפשר גם להשתעשע בעוד השערות מהסוג הספרותי: מי הדמויות שחשובות לה ואהובות עליה, ומי פחות.

מבחינות מסויימות חייו של הסופר קלים מחייו של הצלם. לא רק בגלל שלטונו על דמויותיו, אלא בזכות הזמן הרב שעומד לרשותו, ומאפשר לו לתאר תהליכים של השתנות והתפתחות. אין זה הזמן האמיתי, המשמש אותו לעבודה, אלא הזמן הבדוי, שהוא קובע את ראשיתו ואת קיצבו ואת אחריתו. לצלם אין הפריבילגיה הזאת. יש לו רק חלקיק אחד של זמן שהפקיע מרשותם של גיבוריו. אבל על אף הריאליזם המיוחס לצילום, הדבר לא מפחית מעוצמתם של הבדיה והדמיון, כי הרגעים שמונצחים כאן לא היו מתקיימים לולא הוצבה המצלמה של בת המשפחה מול קרוביה. היא והם היו חיים באותו רגע עצמו חיים אחרים. הרגע שאנו רואים בצילום שייך הן ליחסים המשפחתיים ששוררים ביניהם והן לעבודתה האמנותית, וכך גם הונצח.

זה חשוב. ורדי כהנא לא מציצה ולא מרגלת. לא משתמשת בעדשה טלסקופית ולא במצלמה זעירה. היא מצלמת את משפחתה בידיעה ובהסכמה. המצולמים יודעים שבסופו של דבר ייפגשו עם המצולמים האחרים באותו אוסף כשם שהם נפגשים בחתונות ובאזכרות. ההצגות הקטנות שהם מעלים מול המצלמה לגיטימיות בהחלט. הביטוי העברי "העמדת פנים" מובן כאן כפשוטו. הוא חלק מקיסמם של הצילומים.

המתבונן מבחין מיד שמעבר למשפחה הזאת רומזות לו עוד משפחות: משפחות מצולמות שכבר ראה, משפחות כתובות שכבר קרא, והחשובה ביותר משפחתו הפרטית, על הסיפורים והצילומים והדמויות שלה. ירצה או לא ירצה, המתבונן, כמו הקורא, יערוך השוואות.

ההשוואה שלי היתה מהירה מאוד: המשפחה שלי שונה מאוד מהמשפחה שלה. גם לנו יש איכרים ואמנים, אנשי כפר, בני קיבוץ ויושבי עיר, אמידים יותר ואמידים פחות, אנשי צווארון כחול וצווארון לבן, אנשי ימין ואנשי שמאל. אבל המשפחה שלי אחידה יותר. אין בה הקצוות של חרדים, מתנחלים וניצולי שואה.

המשפחה של ורדי כהנא היא משפחה דתית שעלתה מצ'כוסלובקיה. רק דוד אחד הגיע לפני השואה. השאר באו אחריה. כמה מבני המשפחה נשארו דתיים, אחרים נעשו חילונים גמורים ואחרים נעשו חרדים. יש בבני משפחתה גם מתנחלים שאף הם, מקצתם מתונים ומקצתם קיצוניים. המשפחה שלי הגיעה לארץ בתחילת המאה העשרים. הסבים והסבתות לעתיד היו צעירים שנטשו את הדת והתמכרו למהפכה סוציאליסטית ציונית. אבי ואמי נולדו כאן, בשתי משפחות שלא הלכו למחנות ריכוז ולא שמרו שבת ודיברו רק עברית, כי יידיש היא שפה של "גולה", ומצוות הן עניין ל"דתיים", ומי שנשארו "שם" נרצחו על ידי הגרמנים. אנחנו לא. לאיש במשפחתי לא היה מספר על היד, בודאי לא שלושה מספרים עוקבים על שלוש ידיים של אם אחת ושתי דודות.

אבל על הקיר היו צילומים. בבית סבי, אביאמי, היה צילום של הוריו. זוג חרדי. האב בזקן ובפיאות והאם חבושה שביס. על הקיר בבית סבתי, אםאבי, היה צילום של הוריה, עם עשרה בנים ובנות. רק שתיים מהם, סבתי ואחת מאחיותיה, עלו לארץ ישראל. השאר נשארו "שם". אבי לא דיבר מעולם על הדודים ועל הדודות שלא הכיר. הנאצים הרגו אותם, אבל אנחנו מחינו את שמם ואת זיכרם.

השואה לא נכחה בחיי ובביתי. אבל כשגדלתי והתחלתי לכתוב ספרים, ואלה תורגמו לשפות אחרות, נסעתי בעקבותיהם למקומות שונים. בכל פעם שאני מגיע לגרמניה אני שב ונשאל שם איך אני מרגיש למראה ספר שלי בשפה הגרמנית.

"אני מרגיש בסדר גמור," אני משיב. "זאת הדרך שלי להודיע לכם שאנחנו חיים."

אמה ודודותיה של ורדי כהנא מודיעות כאן הודעה תקיפה וחשובה משלי, ומטבע הדברים הודעה אישית משלי. אנחנו, הן אומרות, שרדנו. אנחנו חיות. הצילום מעניק להן את השירות הבסיסי ביותר שלו: התיעוד וההוכחה. הנה אנחנו. מצולמות. אנחנו חיות וקיימות. הנה ילדינו ונכדינו ונינינו. עובדה יש תמונות.

אני מתבונן בהן ונזכר בעוד משפחה של ניצולים, של שם וחם ויפת, ששרדו את המבול. אלה גם אלה שרדו קטסטרופה נוראה של השמדה. שלוש האחיות ששבו מן השואה ילדו את ההמשך למשפחה. שלושת האחים שיצאו מן התיבה הולידו את המשך המין האנושי. אבל הצילומים של ורדי כהנא מצביעים על דמיון נוסף: על השונות שנוצרה בשתי המשפחות. על הפסיפס המשפחתי של אמונות ודיעות, אורחות חיים, מיני לבוש, מקומות מגורים, תפיסות עולם והבעות פנים. שוב אין כאן ה"שפה אחת ודברים אחדים" ששררו בעולם אחרי המבול. כמו צאצאיהם של שם, חם ויפת, שנפוצו ממגדל בבל "על פני כל הארץ", התפלגו לעמים ודיברו שפות שונות כך נפרדה המשפחה הזאת לפלגים שונים.

חוסר התנועה שברוב הצילומים מדגיש את האנרגיה האצורה בבני המשפחה. כמו האנרגיה של גרמי שמיים שנפרדו, ועתה הם מתרחקים בכיוונים שונים. הם עדיין יכולים להבין זה את מילותיו של זה, אבל ההווה שלהם כבר שונה מאוד והשוני הזה יגדל בעתיד. דרך צילומיה תיעדה ורדי כהנא שלב הסטורי קשה ומעניין. צאצאיהן של שלוש האחיות נפוצו על פני מדינה קטנה אחת, אבל על אף קוטנה של ישראל, הם ימצאו את עצמם בגלקסיות שונות.

המרחקים בישראל קצרים עד מאוד. תוך שעתיים אפשר לנסוע מילדיה של ורדי כהנא ברמתהשרון לילדים של בת הדוד בקריתספר או בחברון. אבל המרחק המנטאלי והאידיאי ביניהן נמדד בשנותאור, או בשנותחושך, תלוי מי מודד ולאיזה כיוון. למעשה, המרחק בין ילדי המשפחה בתלאביב ובין ילדיה בקופנהאגן, קטן מן המרחק שביניהם ובין הקרובים שהתנחלו בחברון. קנההמידה של המפות הישראליות כולל מימד כביר של זמן, והקואורדינטות שלהן מצטלבות בנקודות ציון של זכרונות ושל רעיונות. מבחינה זאת מהווה האלבום המשפחתי של ורדי כהנא מפה נוספת בתולדותיה של הארץ עם הכי הרבה מפות.

התמונה החותמת את התערוכה היא תמונת שני ילדיה של הצלמת עם אמה. הסבתא מישירה מבט עז אל המצלמה. הנכדים עוטרים לה משני צדדיה, צעירים ורכים. האם התבקשו להיצמד כך אל סבתם? האם הם נשענים או מגוננים עליה? אינני יודע. אבל בקירבתם אליה יש אהבה שחורגת מהוראות הבימוי של הצלמת, של הבת שהיא אימם.

עיני נמשכו אל כף ידה של הסבתא, שנחה על זרועה של הנכדה. היא מכסה את המקום המדוייק בו היו הנאצים מקעקעים עוד מספר לו היתה להם האפשרות. את המקום בו קעקעו הנאצים את המספר בזרועה שלה. כבר אמרנו: אוסף התמונות הזה הוא גם רומן, אבל רק סופרים מעטים היו מצליחים לבדות תמונה כזאת.


גלילה לראש העמוד
דלג לתוכן
Share vardi@vardikahana.com