דברים שראינו מכאן /
חודשיים וחצי נמשכה המלחמה של קיץ 2014. התקשורת בכל ערוציה הציפה מראות קשים
שלוש האמהות המתפללות לשלום בניהן החטופים, שלושה שבועות של חיפושים, הלוייתם המשותפת, הנקמה שבשמה רצחו יהודים נער משועפט, מהומות התגובה במזרח ירושלים. אלפי הטילים שנורו מעזה, הורים שנשכבו באמצע הרחוב על ילדיהם לגונן עליהם מפגיעת רקטה, צילומי אויר של מטרות מופצצות, וכניסת כוחות הקרקע, בצעידה, פנימה, לחזית
ואחרי כל אלה, הגיעו בזו אחר זו תמונות ההלוויות הצבאיות ואתם עמודי החדשות שכמו בצו 8 מתמלאים בתבנ קבועה ומוכרת: תמונת ראש צעיר מחייך עם שיניים צחורות, ומאה מילים שמנסות לסכם את עולמו.
67 הלוויות צבאיות, וחמש הלוויות אזרחיות. התכנסנו באבלנו
התמונות הקשות מעזה, הגיעו באיחור, במשורה, ובתיווך העיתונות הזרה. צה״ל חסם לתקשורת הישראלית את הגישה לחזית, והיא מצידה יישרה קו עם ההסברה הלאומית.
מנגד, ניתב דובר החמאס את הצלמים הזרים שבעזה, למטרותיו. מסיבה זו הוצגו כני שיגור רקטיים שהוצבו בין הבתים, רק לאחר שובם של הכתבים לארצות מוצאם, ובין עשרות צילומי ההרוגים והפצועים לא נמצא ולו לוחם חמאס אחד, כולם אזרחים…
כך הפכנו אטומים למראה חיסולי המטרות, שריצדו מהמסך בסרטוני שחור לבן, כאילו היו משחקי מחשב, וליבנו גס בתמונות חדרי המתים העמוסים בעזה, ובהרס ובחורבן של שכונות שלמות שנמחקו, ובמאות אלפי הפלסטינים העקורים מבתיהם.
לתקשורת אין אורך נשימה שיש לחוקר התרבות. החוקר יבחן את שרשרת ההתרחשויות בפרספקטיבה של זמן וינסה לסמן את מנגנוני הכוח ומחוללי התודעה הכרוכים בהן. העיתונות היא מיידית בהגדרתה. העידן העכשווי, הרב ערוצי והרשתות החדשות להפצת מידע, שינו לחלוטין את חוקי המשחק וקיצרו עוד יותר את זמן התגובה למתרחש. התקשורת הפכה חפוזה וחסרת איזונים ובשל כך חשופה בחולשתה למניפולציות של הדובר השולט בשטח. בין אם הוא דו צה״ל ובין אם הוא דובר חמאס. צרכן התקשורת, אם איננו תמים, יטיל ספק בכל
